אתמול לקחתי את עצמי בידיים. בערב גיליתי שהידיים מתרוממות. אז בבוקר שוב לקחתי את עצמי בידיים. יש אנשים שלא מתשתמשים בידיים. הם בטח עם הרגליים והראש. באנגליה למשל הם מושכים עצמם מהביצים.

1.      החבר'ה משחקים ליד הפלאפליה. משליחים קוביות לבנות מנוקדות בשחור אל רחבי הלוח. אחת מהן קופצת מתחומי תיבת העץ ופוגעת בראשו של משה.

הנה המזמין

חכה עדיין לא ניצחת

לא, אני לא יכול לשחק

הוא מותק. הוא לא משחק. רק בא לומר שלום.

רק באתי לומר שלום ואז ללכת. הילדה שם בפינה רוצה לקנות סוכריה על מקל ועוד ממתקים ואני לא יודע לומר לה לא. אז הלכתי. התרחקתי. לפחות שלא אהיה עד. ככה אוכל להכחיש את הדברים כשאמה תבוא ותשאל ובעיני נץ תנסה לשלוק הודאה.

אחח...זה תמיד מפחד מה תאמר אשתו.

מה לעשות? כזו היא אשתי וכזה הוא אני. לו היתה לך אשה כמו חווה. כך גם אתה היית נוהג. וחווה היא אשה נפלאה. אני נר לרגליה. כך גם היית אתה. אך חווה היא אשה שלי ואני לא אוותר עליה לעולם. אנחנו עושים לנו בית. ילדינו ילדים טובים. הם קוראים ספרים ומשחקים במשחקי חשיבה. ואנחנו לעולם לא מגביהים את קולנו או מעלים עליהם יד.

משה יוצא החוצה אל הרחוב הירושלמי. הוא מביט לצדדים. נעמה מילאה כיסיה סוכריות וממתיקים.

אוי, לא. מה יקרה כשאמא שלך תראה. בואי. צריך לחזור הביתה.

לא. אני רוצה עוד. אני רוצה גלידה.

מדוע גלידה דוקא עכשיו?

כי גלידה היא טעימה בצבעים. אתה יודע שמכל טעם אפשר לעשות גלידה?

בואי. אז נקנה לך גלידה ואז נחזור הביתה. אבל עוד לפני זה. אסור שאמך תראה אותך ככה. מה זה? תסתכלי עליך. לא תוכלי להכנס ככה הביתה. מה חשבת לעצמך? בואי. נמצא מקום להחביא את כל הטובין שכיסיך מלאים בהם. מה זה בכלל. איך שמוליק מכר לך את כל זה בכלל. מאין היה לך את הכסף עבור כל זה?

לא שילמתי. שמוליק לא רצה לקחת ממני כסף. הוא אמר שמילדה מתוקה שכמותי, אין הוא לוקח כסף. מתנה. הוא אמר. פרס על היותי כזו מתוקה. הממתקים פשוט נדבקים אלי.

זה לא נשמע לי טוב. חייבים להיפטר מהממתקים.

אבל איפה כבר אפשר להחביא אותם?

נעשה בור. נחפור באדמה ונטמין עמוק את כל המתוק.

אבל, אבא, זה לא ירקב שם? ייאכל אל מלתעותיהן של תולעי אדמה?

לא. לא. בדיוק ההפך. לא אם נדאג להשקות את המטע. כל סוכריה תנביט לנו עץ ויער שלם אולי יצמח בפאתי ירושלים. כל עץ ישא פריו.