פנטזיות מיניות באירופה. כמעט איבדתי את החיים שלי כשהייתי בן 3. אני חושב שהיה משהו בהתאהבויות הראשונות שלי שיצר צלקת בנפש שלי. את העשור הרביעי לחיי עשיתי באירופה. חיפשתי את עצמי. יותר נכון, את השקט הנפשי הנכון לי. רציתי למות, בעצם. ושום דבר לא סיפק אותי. הייתי כל כך מפונק במובן הזה, שביקשתי להנות. ולא ידעתי סיפוק. הדבר הראשון שהשביע אותי היה מגע עם אנשים. כמובן. אבל כל כך סוחררתי מיד לאחר מפגש שכלל מגע ואהבה. נשיקות על הגוף. הייתי צריך הפסקה. לפרוש מן החיים. אורלאוב פון אורלאוב. בבית, האנשים המשיכו למות. השאר גססו. בין ריקבון אחד לשני. התקפי פאניקה. מפגשי קפה עם חברים עצובים.
האמת שכן היה פה משהו שהחל להבנות. בבית, אני מתכוון. שזה בישראל. אבל מכאן, כלומר, מברלין, הכיעור היה בלתי נשכח. הכיעור מעורר הקבס. הוא מנע ממני כל פעם מלחזור. היכן שחיי התחילו, היכן שחיי נצלקו, היכן שחיי כמעט הסתיימו. הרגשתי מחוסר בית. פה, באמצע השממה האירופאית, בברלין הנבנית מחדש.
פה בבית קפה, בכל שולחן מתנהלת דינמיקה שונה, כל אחת עצובה באנושיותה. שם, מעבר לחלון הראווה כל דמות גברית היא מושא לפנטזיה. אבל אז הוא חולף, ועיניי מלוות את הטוסיק.
