טרם חזרתו של גלעד, בועת דמותו באייקון הכחול המפורסם בסגנון הסטנסיל עובדה כסמל שיזכיר לציבור שאין הוא רוצה לשכוח. למעשה, הדמות, הסטנסיל, היתה נוכחת מאוד במרחב הציבורי. במובן מסויים נוכחותו של הסטנסיל היתה גם נוכחותה של השכחה. דמות הסטנסיל הופיעה על שלטי-חוצות תלויים מתנופפים ברוח, על דגלים וגם חולצות, היתה ייצוגה של אדם אחד, שנשכח, או שעלול להשכח, או שנמצא הרחק, או שכל שנשאר ממנו זו תמונה, ואז הנגטיב שלה, כסטנסיל. מוקף לבן, צבוע בכחול. צבעיה של דמות הסטנסיל היו כצבעיו של הלאום, כחול ולבן. היכן הוא נשכח? שם. במקום שכולנו שוכחים ממנו.
"גלעד חוזר הביתה". שתי תמונות הסטילס העיקריות שהופצו בזמן היותו של החייל בשבי הציגו ילד חיוור. בתמונה אחת נראה ילד חיוור מוצב בסביבה ישראלית-צבאית. התמונה השניה היתה קלוז-אפ עם רקע שאינו ברור, אלא רק בהתעמקות עד כדי ניתוח התמונה, ניתן להבחין שהרי מדובר במובאת סלון, בימי האזרחות. סלון במושב בארץ, התיישבות ישראלית. התמונה הזו של גלעד הנער בסביבה המשפחתית טרם גיוסו לצה"ל זו התמונה שעובדה לסטנסיל.
סרטוני הוידיאו שצולמו בשלבי השחרור של גלעד שליט, הופצו כבר בתודעה הבינלאומית ולא רק הישראלית. בהם התגלתה דמות רזה, גלוחת ראש, הלומת שחרור, זהה בוירטואוזיות ששייכת רק למציאות - שהרי ביצירות היא תתפס כקלישאה - לדמות היהודי מתמונות עבר שאירופה הכירה טוב מאוד. כוונתי ליהודי הלום השחרור, שחי באירופה לפני ימי המדינה, שנעקר מביתו והיה לניצול שואה גלוח-ראש, פליט מחנות כחוש. זה שהיה ואינו עוד אלא רק סמל מתמונות אייקוניות בשחור-לבן.
לאחר שגלעד הוצא ממקום שביו, ואף עוד טרם שוחרר, הוא כבר הופיע מול כל העולם בשידורים חיים. הסיקור הנרחב והמתפתח מדקה לדקה של השבוי הצעיר, עייף וחלש, לאורכם של תהליכי השחרור מעזה דרך מצרים אל ישראל כלל גם ראיון אונס. החייל השבוי נעדר חמש שנים מישראל ושב חזרה אל חיק ישראלים שלא הכיר, בני הקהילה היהודית שהרחיקה לכת, הן מן היהדות והן מן הזהות היהודית, יותר מאשר כל קהילות יהודי העולם. סיפור ידוע בהיסטוריוגרפיה הישראלית הוא שעבור החלוצים עמד אידיאל של בידול מן הזהות היהודית. יהודי לא ישראלי או שטרם שנעשה ישראלי נקרא בפי החברה הישראלית בשנותיה הראשונות 'יהודי גלותי' (זאת מבלי להכנס לזהות היהודית העכשווית של הקהילה היהודית בארה"ב, או בגרמניה ובאירופה; או להבדיל, אל הזהות היהודית שהתקיימה טרם קום המדינה בקהילות אפריקה ואסיה). שתי התמונות של גלעד, שעד לשחרורו הן ורק הן הופצו בתודעה הציבורית, היו מזכות אותו ללא קושי בטייפקאסט של "היהודי הגלותי" כפי שנהגה אצל צברים ילידי שנות ה-50, ה-40 וה-30 על שום חוסר ההשתלבות של גלעד הצעיר והחיוור במרחב של הפריים.
ומה יפה במקרה גלעד שליט? שהוא חי. הוא קיים. גלעד שליט באמת חזר הבייתה. אמנם רק כעבור חמש שנים קיבל השלטון את הקריאה לעסקת שחרור אסירים, שהושמעה עד אז בצלילותה בעיקר בקרב השמאל השולי. "כן לעסקת חילופי שבויים וכן עכשיו" זו היתה קריאה של שלטים של חד"ש, באדום וירוק, שהרי לשמאל הזה לא כואב שחרורם של האסירים הפלשתינאיים. גם לאותם אסירים יש פנים לפי השמאל הזה, בעוד לפי התקשורת הישראלית אין הם זכאים לסיפור מאחר ואין לספר את סיפורם האישי של מחבלים בשל היותם מפגעים. בתקשורת הישראלית האסירים הפלשתינאיים המשוחררים מקבלים סיפור מאוחד שהנו למעשה לא יותר מתמונה סתומה של אסיר משוחרר אחד או שניים, בהגיעו לאנשיו, מוקף בהמון משולהב. לעיתים נראה גם אשה ערביה מבוגרת למראה הצווחת מול המצלמה ושולחת קללות לעם היושב בישראל וברקע יריות לאוויר. תמונות אילו בהכרח ייצרו דחיה בקרב הציבור הישראלי.
ככלל התקשורת הישראלית נוטה להעלים סיפורים. ברירת המחדל לסיפור שכבר מקבל זמן מסך בתקשורת הישראלית היא שבסופו של דבר הוא יתפוגג בעבור אייטמים אחרים, עד לכדי שיכחה. המהדורות היומיות בנויות אינארנטית על חלופת אייטמים ועיסוק ממושך ומיידי באייטם אחד מתיש את המערכות. לעומתן המערכת העיתונאית הקלאסית המודפסת מקורה הוא בפריסה רחבה, כוללת, קוהרנטית, מתמשכת. בבסיס תפיסתן של מערכות המהדורות המרכזיות של הערוצים 10 ו-2, קובעי סדר-היום העיקריים, נמצא הפורמט שבסגנון "חדשות-היום" הווה אומר "חדשות אירועי-היום". עם זאת בטלוויזיה הישראלית לאירועי היום לרוב אין קשר לאירועי האתמול.
דווקא ימים אילו מן העשור האחרון כן מאופיינים בסיקור רוחב, ייתכן שבזכות התפתחותה של התקשורת החדשותית העולמית שהשפעתה התרחבה וגדלה מאז הבוסט של ה-11/9. כך שאכן רוב האייטמים הרוחביים הם בעיקר אייטמים של חדשות-חוץ (אך רק בנושאים שעלולים להשפיע על ישראל). בתקשורת הישראלית עבור נושאים של חדשות היום, ובזאת אני מכוון לכתבות החדשותיות על תחבורה, פוליטיקה, סביבה, מדע, פלילי, בידור, לא נהוג להקדיש אייטמים רוחביים. ישנן תקופות בהן מערכות התוכן של המהדורות המרכזיות נאלצות לעסוק בנושאים פנימיים מתמשכים בין אותן כתבות יומיומיות ("גלעד שליט בשבי", "המחאה הציבורית קיץ 2011"). אולם, אותן מערכות חדשות לא מצליחות להפגין יכולת מרובה בכך. ההתמודדות שלהן עם אייטמים רוחביים מזכירה את האופן בו מתנהלות מהדורות הברייקינג-ניוז, ששידוריהן הם בדרך-כלל מעייפים, מייגעים, נמתחים, מלאי בלל, ממועטים בתוכן ממשי. יוצא מכך שדינו של האייטם המתמשך הנו מראש לחיים קצרים. תפיסה זו מקורה אינה במערכת התוכן בלבד, אלא מושתתת כבר במשרדי ההפקה. מאיזושהי סיבה גופי השידור הישראלים מתעייפים מהר מסיקור ממושך של נושא אחד. באיזשהו שלב בסיקור הם מוותרים מהעלאת שאלות וניתוח, וברגע שמתאפשר להם הם מכניסים את האייטם למשבצת של איזכור בלבד, חסר חקירה ושאלה, עד שהאייטם מאבד לחלוטין את תוכנו ונעלם מפני השטח.
ושוב, מה יפה במקרה גלעד שליט? שהוא חי. הוא קיים. גלעד שליט באמת חזר הבייתה. התמונות שהופיעו בסמוך לחזרתו של גלעד שליט הבייתה היו: גלעד רכב על אופניים; גלעד שולח מסר וידיאו לפעילים שעד שחרורו הכירו רק את דמות הסטנסיל שלו; שלטים נטושים ברחבי המדינה של "גלעד שליט חזר הביתה"; גלעד מגיע למשחק כדורסל.
נוכחותה של השכחה חיה בישראל, קיימת, העלתה משקל, הכניסה צבע לפניו של אחיו ומאחר והוא חי, הדימוי של גלעד שליט בחברה הישראלית עוד מבשר לנו שינויים מסקרנים. עמם גם שינויים ביחסה של החברה אל אותו דימוי אותו חיבקה.
