אכן היה דבר אחד שאיחד את קולות המהפכה, כולם זיהו שביבי הוא הסמן הקיצוני של אותו משטר של מדינה שלא עושה כלום, ורק משחיתה את זמנה, והעומד בראשה עומד לו בראש החנית, ממלמל מילים למצלמה, לוחש לחבריו בעלי הממון. והוא כמותם. בעלי השררה. הוא מוכן אפילו לסגור את הגבולות הרמטית, ולהתמקד תמידית בפעולות סיכול. הנה, גם ישובי הגבול הדרומי בסביבות אילת, ממנו הסתננו קבוצות פליטים מאריתראה, יקבלו חומה. תוך התעלמות מהנושא. הוא ישלח אותם כבר לארגונים התנדבותיים. כך גם פעל לגבי המהפכה. התעלמות וסיכול. בנג'מין נתניהו לעולם לא יבגוד בעמו. הוא חייב להמשיך בשיטה שהביאה אותו לראשות הממשלה. אלא שהכור רותח. גועש. קולות חכמים יותר גוברים. כאילו שמדברים על שינויים שימוטטו לחלוטין את חבריו, את המשטר כולו.  ואם זה המשטר, ולא רק מיסטר בנג'מין, מתי כל זה התחיל? אולי באמת ב-91', אולי ב-98'. בכל אופן, גם אם כך היה לעולם, אילו היו ציוני דרך בהתאמה להתעשרותה של ישראל ומעבר להפרטה, ובכל אחד מהם התבלט העושר של בעלי השררה מול חייהם הקשים של מרבית העם, שהלך וגדל וגדל וגדל, וכך גם ממונם של הראשונים באופן מפתיע, מאחר ותחושת הנטל מתפשטת בקרב הציבור כולו. ואין מדובר פה באיזו קריאת זעקה מטעם מעמד הבינוני הנמוך, מאחר ושיטת ההתעלמות והסיכול של ראש הממשלה אינה גובלת רק בהתבצרות במהלכים כלכליים ליברליים על-מנת להמנע מטלטול המערכת אלא מאיימת בכרסום עד אבק מאופטימיות הקיום העברי בארץ-ישראל.