יום חמישי, 25 בפברואר 2016

כשאני רואה עצבים

כשאני רואה ברחוב חייל עם מ16 מקוצר,
אני רוצה לחטוף לו את הנשק.
- אם אני יהודי, זה מותר?

כשאני רואה בקבוצת פלורנטין דיונים נגד אנשים שלא אוספים קקי ברחובות השכונה; נגד אנשים שמותירים בהן זוהמה,
אני רוצה לרסס על כל קיר וקיר בקבוצה, das kiez bleibt dreck.
- אם אני מהתושבים החדשים, בן למשפחת פרשים, זה מותר?

כשאני רואה גבר שרירי וחטוב בן 40 פלוס, כזה שמתאמן בחדר כושר, לבוש בחליפה ועניבה, מצלם סלפי בשדרות רוטשילד,
אני רוצה לצבוט לו בתחת הטייט שלו, העטוף במכנס מחוייט.
- אם אני גבר, זה מותר?

כשאני יושב על הספסל בשעת ערב וקורא בספר, ומולי - יום לפני המרתון העירוני - חולף אצן בחולצה צהובה,
אני רוצה לשים לו רגל.
- אם אתקע למחרת בפקק בדרך לרסיטל פסנתר, זה מותר?

יום חמישי, 11 בפברואר 2016

בטיילת החדשה

התייר הגרמני הממוצע שמגיע לישראל, הולך לחוף הים. הוא מתיישב על מדרגות הטיילת החדשה ורואה גברים ונשים חטובים, חיים, משחקים בכדור רשת חופים. "שלום, יונַתָּן!" בחור אחד קורא לאחר. ואז הוא חושב לעצמו: היהודים האלה יודעים לחיות. הוא מתמלא בהערכה רבה כלפי הישראלים, וגם, בתחושה שכוח עליון בכל זאת מפעיל את העולם בכיוון המוסרי והנכון. הנה, אותם יהודים שאבותינו ניסו לחסל הקימו לעצמם מדינה, החיו את שפתם, פיתחו בה תרבות, תעשייה וחברה, שרירים ועור שחום; וחשפו תלתלי חזה לאור השמש. והנה, הם עדיין נלחמים, עד היום, למען הקיום של כל זה. ״שכל זה,״ הוא מבקש מאלוהים, שלא יגמר לעולם. ובתוכו, הוא מרגיש בעודו מביט בצעירים השזופים המשחקים בכדור רשת חופים, בתוכו משהו מת. הוא עוד נושא בתוכו את האשכנזי המת.