התייר הגרמני הממוצע שמגיע לישראל, הולך לחוף הים. הוא מתיישב על מדרגות הטיילת החדשה ורואה גברים ונשים חטובים, חיים, משחקים בכדור רשת חופים. "שלום, יונַתָּן!" בחור אחד קורא לאחר. ואז הוא חושב לעצמו: היהודים האלה יודעים לחיות. הוא מתמלא בהערכה רבה כלפי הישראלים, וגם, בתחושה שכוח עליון בכל זאת מפעיל את העולם בכיוון המוסרי והנכון. הנה, אותם יהודים שאבותינו ניסו לחסל הקימו לעצמם מדינה, החיו את שפתם, פיתחו בה תרבות, תעשייה וחברה, שרירים ועור שחום; וחשפו תלתלי חזה לאור השמש. והנה, הם עדיין נלחמים, עד היום, למען הקיום של כל זה. ״שכל זה,״ הוא מבקש מאלוהים, שלא יגמר לעולם. ובתוכו, הוא מרגיש בעודו מביט בצעירים השזופים המשחקים בכדור רשת חופים, בתוכו משהו מת. הוא עוד נושא בתוכו את האשכנזי המת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה