יום שלישי, 29 באוגוסט 2017

אלים

אתה שוכב בשמש על הגדה

ואלים בלונדיניים רצים וחולפים מעליך

לא כל הבלונדינים הם אלים


ומספר מהאלים מגוייס לכוחות משטרת ברלין

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

בים

אני רוצה לנשום עוד ועוד,
חזק. עד שיימאס,
כדי שיהיה לי מספיק 
מהנוף הזה
גם שם בברלין.
הבעיה היא שאני לא יודע מתי די.

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

כשאני רואה עצבים

כשאני רואה ברחוב חייל עם מ16 מקוצר,
אני רוצה לחטוף לו את הנשק.
- אם אני יהודי, זה מותר?

כשאני רואה בקבוצת פלורנטין דיונים נגד אנשים שלא אוספים קקי ברחובות השכונה; נגד אנשים שמותירים בהן זוהמה,
אני רוצה לרסס על כל קיר וקיר בקבוצה, das kiez bleibt dreck.
- אם אני מהתושבים החדשים, בן למשפחת פרשים, זה מותר?

כשאני רואה גבר שרירי וחטוב בן 40 פלוס, כזה שמתאמן בחדר כושר, לבוש בחליפה ועניבה, מצלם סלפי בשדרות רוטשילד,
אני רוצה לצבוט לו בתחת הטייט שלו, העטוף במכנס מחוייט.
- אם אני גבר, זה מותר?

כשאני יושב על הספסל בשעת ערב וקורא בספר, ומולי - יום לפני המרתון העירוני - חולף אצן בחולצה צהובה,
אני רוצה לשים לו רגל.
- אם אתקע למחרת בפקק בדרך לרסיטל פסנתר, זה מותר?

יום חמישי, 11 בפברואר 2016

בטיילת החדשה

התייר הגרמני הממוצע שמגיע לישראל, הולך לחוף הים. הוא מתיישב על מדרגות הטיילת החדשה ורואה גברים ונשים חטובים, חיים, משחקים בכדור רשת חופים. "שלום, יונַתָּן!" בחור אחד קורא לאחר. ואז הוא חושב לעצמו: היהודים האלה יודעים לחיות. הוא מתמלא בהערכה רבה כלפי הישראלים, וגם, בתחושה שכוח עליון בכל זאת מפעיל את העולם בכיוון המוסרי והנכון. הנה, אותם יהודים שאבותינו ניסו לחסל הקימו לעצמם מדינה, החיו את שפתם, פיתחו בה תרבות, תעשייה וחברה, שרירים ועור שחום; וחשפו תלתלי חזה לאור השמש. והנה, הם עדיין נלחמים, עד היום, למען הקיום של כל זה. ״שכל זה,״ הוא מבקש מאלוהים, שלא יגמר לעולם. ובתוכו, הוא מרגיש בעודו מביט בצעירים השזופים המשחקים בכדור רשת חופים, בתוכו משהו מת. הוא עוד נושא בתוכו את האשכנזי המת.  

יום חמישי, 25 ביוני 2015

ילדי ישראל

ילדי ישראל (בני דור הדיגיטל)
האם לא למדתם כלום  מן השואה?

הדחפים הפיסיים המצומצמים של בן-האנוש מקורם
 ברעב, קור וצמא.

יום שני, 4 במאי 2015

זכויות יוצרים

למה לעזאזל אי אפשר להתקשר למשקפיים שלך?!
לא, באמת.

היי, גוגל רצתה להכניס פרסומות בשילוב מעקב אחר המשתמשים אל מוצר תחת השם גוגל גלאס, כמדומני. המוצר נכשל במזל. ללא קשר לכישלון, הוטב לנו, מאחר המוצר הסריח  כטכנולוגיה בשירות אולטרה-קפיטליסטי  אחר מנחה אחד - רווח כספי מקסימלי. ללא איזונים אחרים כגון מוסר הומאני. כך יוצא שהמהלך הגרנדיוזי של גוגל גלאס היה למכור משקפיים שהתוכנית הכלכלית שלו בנויה על אפשרויות מעקב ופרסומות סטייל דפי זהב מותאמי מיקום ועניין. מוצר שכזה... - שעוד מחזיק באפשרות להתקיים בעתיד כאב-טיפוס. מקרה קיצוני בהחלט הוא מעקב למען רווח כלכלי. תיאוריות מוסר מדעי לא נכנסו לתעשייה הטכנולוגית. למצער. לכן, גרוע מכך הוא העתיד שתעשייה כזו עלולה לטמון. תעשייה שהערך העליון (טוטאלית) בה הוא רווח כלכלי.
וטכנולוגיה היא הרי תחום אהוב. גוגל מחזיקים בפלטפורמה של הבלוג הזה. אבל משקפיים דומים נוסו בחברות טכנולוגיה נוספות.. בתחום הטלפוניה (תחום משני של גוגל).
אז למה באמת אי אפשר להתקשר למשקפיים שלך? התשובה למעלה.

כה פשוט: משקפיים. עליהם חבר מכשיר בלו-טות זעיר ולא מורגש, או מעוצב (קריצה, אפל) [רשום: אמצעי ראשון לרווח כלכלי], ו.. איזה יופי שיש טלפון להתקשר ממנו באמצעות... אפליקציה במחיר מוזל [אמצעי שני לרווח כלכלי]. למה מוזל, אתם שואלים, כשאפשר למכור מנוי עם רווח של הכנסות קבוע, שמפרנס את הקופה כל חודש? כי לצלצל למשקפיים זה שירות למען החברה. יהיה בו שימוש רב לכל המעמדות והגילים.
הייצור פשוט וזול למכביר. הטכנולוגיה קיימת באבובועה. והרעיון הוא שלי. מוגן על ידי החוק הישראלי ׳זכויות יוצרים׳, התשס"ח 2007, 

יום חמישי, 26 במרץ 2015

אפור דהוי

הגרמנים נהלמו כל כך מן הנאצים, עד שמלבושיהם דהו לחלוטין לכדי אפור אחיד.
אפור היה הצבע השולט גם בברלין, עד ששוב חזרה לה ׳ברלין׳ עם בוא זרם המהגרים החדשים של שנות העשרה של המילניום השני, שהכניס עמו צבעים חמים,
 בעיר שתושביה המקומיים לבשו רק אפור.

יום רביעי, 25 במרץ 2015

אשכנזים אנטי-ציוניים הם לא חברים

אשכנזים אנטי-ציונים נהנים מפרבילגיות במרחב הישראלי, במרחב התל-אביבי, ובמרחב האירופאי. 

את מצפונם הם ממרקים באמצעות ייחול לפירוק זהות הלאום הישראלי.

האשכנזים האנטי-ציונים מתעודדים באמצעות משאלות (ונבואות) לכאוס במרחב הישראלי. לשם כך האשכנזים האנטי-ציונים יחזקו את השיח (הבינארי למופת) סביב זהות שבטית גזעית על-פי חלוקה בין אשכנז ומזרח.

בעיני האשכנזים האנטי-ציונים המזרחים אינם אלא עדר, המון הנספח לסיפור הציוני, המשמש באופן עיוור כנכס אלקטורלי במאבק פנימי פרובנציונאלי שבין שתי אליטות אשכנזיות. 

האשכנזים האנטי-ציוניים יבקשו להעמיד עצמם כאנטיתזה לישראליות. ישראליותם תוצג כלפי חוץ רק ככלי לרכישת אופי אקזוטי, או כקלף בדיונים פוליטיים.

את עצמם האשכנזים הציונים רואים לא כישראלים אלא כבני אשכנז-המורחבת (אשכנז רבתי?), כרוסים, גרמנים, פולנים. בעיניהם הנם יהודים בני אירופה שהוגלו למזרח-התיכון בשל תקוות שווא של סביהם וסבותיהם החולמים והתמימים.

ולמרות היותם אנטי-ציוניים - בעיקר ומעל לכל ידרשו מהאחרים הישראלים לראות אותם כצאצאי החלוצים.

יום חמישי, 8 בינואר 2015

מבנה מאוחד - 1

פנטזיות מיניות באירופה. כמעט איבדתי את החיים שלי כשהייתי בן 3. אני חושב שהיה משהו בהתאהבויות הראשונות שלי שיצר צלקת בנפש שלי. את העשור הרביעי לחיי עשיתי באירופה. חיפשתי את עצמי. יותר נכון, את השקט הנפשי הנכון לי. רציתי למות, בעצם. ושום דבר לא סיפק אותי. הייתי כל כך מפונק במובן הזה, שביקשתי להנות. ולא ידעתי סיפוק. הדבר הראשון שהשביע אותי היה מגע עם אנשים. כמובן. אבל כל כך סוחררתי מיד לאחר מפגש שכלל מגע ואהבה. נשיקות על הגוף. הייתי צריך הפסקה. לפרוש מן החיים. אורלאוב פון אורלאוב. בבית, האנשים המשיכו למות. השאר גססו. בין ריקבון אחד לשני. התקפי פאניקה. מפגשי קפה עם חברים עצובים.

האמת שכן היה פה משהו שהחל להבנות. בבית, אני מתכוון. שזה בישראל.  אבל מכאן, כלומר, מברלין, הכיעור  היה בלתי נשכח. הכיעור מעורר הקבס. הוא מנע ממני כל פעם מלחזור. היכן שחיי התחילו, היכן שחיי נצלקו, היכן שחיי כמעט הסתיימו. הרגשתי מחוסר בית. פה, באמצע השממה האירופאית, בברלין הנבנית מחדש.

פה בבית קפה, בכל שולחן מתנהלת דינמיקה שונה, כל אחת עצובה באנושיותה. שם, מעבר לחלון הראווה כל דמות גברית היא מושא לפנטזיה. אבל אז הוא חולף, ועיניי מלוות את הטוסיק.

יום שני, 6 באוקטובר 2014

הרפתקה אמיתית

אני לא יודע כיצד לקבל אהבה.
וכשאני נותן אהבה, אז אני מזייף.
מצאתי את עצמי מפסיק להסתכל על אנשים. איבדתי את התאבון המיני. נלחמתי בזה.
לקחתי סמים כי התיאבון המיני הוא הדבר היחיד שסימן לי שאני בין החיים.

אני יודע, שכשאהיה זקן, אבל עדיין לא קשיש, כלומר, כשאהיה מבוגר, עדיין לא בן 50, רק 40 פלוס, אז הגוף ייהפך לבשר.

כשהבנתי שאצטרך חינוך לאהבה, לא ידעתי באיזה מצב נואש אני נמצא. האדם העירום הזה שמולי הפך להיות לגוף וכל תנועה שלו עוררה בי גועל,
ורצון לעצום עיניים ולהיות לבדי.
והתנועות הקטנות שלו, הפה הפתוח שדורש להצמד לשלי ולאחד בין נשימתנו,
נראה לי כמו המוות עצמו.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

ברומא

כנסיה עתיקה ומרהיבה. מיסת יום ראשון. האנשים המבקרים, אחוז גדול של תיירים, יושבים ועומדים על פי כללי הטקס, בפנים מרצינות המבקשות להביע סבל. היופי המרהיב של יצירות האמנות סביבם מפעיל אותם במישור רגשי דתי. כמה לא יהודי.

*

17 נובמבר 2013. ברומא 20 מעלות חום והשמש זורחת. האיטלקים לבושים בבגדי חורף ועטופים במעילים כבדים. אולי גם הם, כמו הישראלים, חשים געגוע לחורף ומתקשים להשלים עם התעכבותו. בתל-אביב ביום שמשי, בעונת החורף, ניתן להבדיל בין תיירים כמעט עירומים לבין המקומיים שכבר עברו לארון החורף.


*

רק טבעי שהסרטים על רומא יהיו רומנטיים. מה עוד יש לאנשים לעשות בעיר מרובת לוקיישנים היסטוריים כבדים ומרהיבים, ונשים חזקות. גם אילו שלא יפות בהכרח הנן בעלות מראה מעניין.


*

במטרו של רומא מוצבים מסכי טלוויזיה כ-26 אינץ' המשדרים פרסומות ופרומואים לתוכניות טלוויזיה עם סאונד בווליום נוראי. בתחנות אחרות מותקנים רק רמקולים לאורכו של הרציף כולו ולא ניתן להתחמק מן המוסיקה המשודרת דרכם. באוטובוסים של רומא ישנו מסך מורה בו עוברת כתובית עם מספר הקו והתחנה האחרונה. אין היא מציינת את התחנה הבאה. ברומא כמו בפריז, אך במידה מועטה יותר, התחבורה הציבורית אינה מצליחה להכיל את כמות האנשים הנוסעים בה. כמעט כל שעה היא ראש-האור.

*

זה חייב להעיד משהו על תרבותה של עיר, בה בשירותי מסעדות מזנון יש נייר טואלט רך ואיכותי.

*

בכיכר de ri roma מרוססים צלבי קרס רבים. באזור של הוותיקן גם כן ישנן כתובות גרפיטי של צלבי-קרס וכתובת seig heil. במוזיאון הוותיקן ביקרו זוג קשישים גרמנים סימפאטיים. הגבר עייף, התיישב לצידי ועצם את עיניו. האשה מלאת חיים ועניין נלהבת מן היצירות שסביבה ומאזינה למדריך האודיו שבידה. היא אמרה לגבר שלה בגרמנית שבחדר הקודם יש משהו שהוא חייב לראות. היא דיברה אל עיניים עצומות, אל בן-אדם שמבקש להיות לבד, בביתו, בוודאי במיטה. הוא ענה לה בישיבה, שהוא ממתין בחדר הזה. לאחר מספר דקות היא חוזרת לחדר, רצה מפינה לפינה, מנסה לאחוז בכל מה שעיניה יכולות להכיל. היא מתקרבת אל הגבר, ידה מחזיקה במכשיר האודיו, והיא מצביעה על האריג הענק שמאחוריו, צמוד לגבו. זו יצירה מאוד מיוחדת, ganz besonders, היא מציינת באוזנו והוא מסתובב בישיבה לאחור אף לא מעיף מבט ושואל אם ממשיכים הלאה.  היא עונה שכן, הוא קם באיטיות אך ברווחה. רגע לפני שהם עוברים לחדר הבא, האשה בזריזותה רצה לפינה הנגדית על מנת שלחטוף עוד מבט. הגבר ביאוש כבר יצא אל החדר הבא. יצירת הענק שמאחוריה ישבנו תיארה את הארוחה האחרונה של ישו. ישו כמובן יושב במרכז ונראה כמו חי בעולמו שלו ואינו קשור לסעודה. משמאלו יושב אדם הנראה מטורף. מימינו אשה הנראית כאילו היא מוטרדת מינית על ידי גבר שיד אחת הוא שולח אליה, ובידו השניה הוא מעביר פתק לגבר אחר בשולחן, המרים בדחיה את ידיו. שולחן הסעודה אינו מלא כל טוב (ייתכן והתמונה תופסת רגע של לאחר הסעודה). הסועדים יושבים במבנה פתוח בעל קשתות רומאיות ומאחור ניתן להבחין בנוף שאינו בהכרח ארץ-ישראלי טיפוסי, אך גם בגמל. בתחתית התמונה אפשר לראות את רגליהם של היושבים, הנועלים סנדלים תנ"כיות. רגליהם חשופות. היצירה אינה מתארת בכבוד רב את המסובים לשולחן. בחדר אחר, ריק מאנשים, לאחר 3 שעות במוזיאון, איבדתי את שפיותי. החדר היה מסדרון ארוך שאורכו בהערכה גסה היה 300 מטר. משני צידיו הוצבו פסלי אדם בגודל טבעי. חלקם עומדים, רובם רק פסלי ראש המונחים על שלוש קומות של מדפים. חבר אמר לי שקוראים לזה תסמונת Stendhal. תחילה התביישתי, אך לבסוף התקרבתי אל הראשים הגדולים. אל אילו הריאליסטיים יותר. אז נגעתי בשניים מן הגברים. ליטפתי להם את זקנם, העברתי את ידי בעדינות על המצח, וכלפי מטה אל תנוך האוזן, אחזתי להם בסנטר, העברתי את ידי על קרחתם. רציתי לנשק את אחד מהם, אך נמנעתי. ייתכן וזה לא יאה להתנשק במקום קדוש, אף לא עם גבר עשוי מאבן. רגע לפני הסוף ישבתי בחדר אחר. את הכניסה ליוו שלטים שמדווחים שזהו חדר קדוש ביותר ובו יש לשמור על שקט ושמפאת כבודו נאסר להשתמש במצלמות או להיות בלבוש שאינו צנוע. דווקא בחדר זה התקבצו מספר רב של אנשים רגועים ומשועשעים. אף אחד מהם לא שמר על השקט. לידי ישב זוג צעיר איטלקי או ספרדי. הבחורה, ארוכת שיער, בהתה אל התיקרה המעוטרת. הגבר מזוקן, החזיק במדריך-יד וקרא עבורה משפטים נבחרים על מספר מן היצירות שכיסו את הקירות והתקרות של האולם. בכניסה אל חנות המוזיאון בתום המסלול היתה לי תחושה חזקה שזה הזמן והמקום לגנוב משהו. אך אני פחדן מידי לזה.

*

פנטזיה ראויה לפעילות מחתרתית בוותיקן: הצבת אבן זיכרון מנחושת (Stolpersteine) ברצפת המדרכה ממול למדרגות הכניסה למוזיאוני הוותיקן, מטרים ספורים מן אותה כתובת ענק עם צלב-הקרס.