כנסיה עתיקה ומרהיבה. מיסת יום ראשון. האנשים המבקרים, אחוז גדול של תיירים, יושבים ועומדים על פי כללי הטקס, בפנים מרצינות המבקשות להביע סבל. היופי המרהיב של יצירות האמנות סביבם מפעיל אותם במישור רגשי דתי. כמה לא יהודי.
17 נובמבר 2013. ברומא 20 מעלות חום והשמש זורחת. האיטלקים לבושים בבגדי חורף ועטופים במעילים כבדים. אולי גם הם, כמו הישראלים, חשים געגוע לחורף ומתקשים להשלים עם התעכבותו. בתל-אביב ביום שמשי, בעונת החורף, ניתן להבדיל בין תיירים כמעט עירומים לבין המקומיים שכבר עברו לארון החורף.
רק טבעי שהסרטים על רומא יהיו רומנטיים. מה עוד יש לאנשים לעשות בעיר מרובת לוקיישנים היסטוריים כבדים ומרהיבים, ונשים חזקות. גם אילו שלא יפות בהכרח הנן בעלות מראה מעניין.
במטרו של רומא מוצבים מסכי טלוויזיה כ-26 אינץ' המשדרים פרסומות ופרומואים לתוכניות טלוויזיה עם סאונד בווליום נוראי. בתחנות אחרות מותקנים רק רמקולים לאורכו של הרציף כולו ולא ניתן להתחמק מן המוסיקה המשודרת דרכם. באוטובוסים של רומא ישנו מסך מורה בו עוברת כתובית עם מספר הקו והתחנה האחרונה. אין היא מציינת את התחנה הבאה. ברומא כמו בפריז, אך במידה מועטה יותר, התחבורה הציבורית אינה מצליחה להכיל את כמות האנשים הנוסעים בה. כמעט כל שעה היא ראש-האור.
זה חייב להעיד משהו על תרבותה של עיר, בה בשירותי מסעדות מזנון יש נייר טואלט רך ואיכותי.
*
בכיכר de ri roma מרוססים צלבי קרס רבים. באזור של הוותיקן גם כן ישנן כתובות גרפיטי של צלבי-קרס וכתובת seig heil. במוזיאון הוותיקן ביקרו זוג קשישים גרמנים סימפאטיים. הגבר עייף, התיישב לצידי ועצם את עיניו. האשה מלאת חיים ועניין נלהבת מן היצירות שסביבה ומאזינה למדריך האודיו שבידה. היא אמרה לגבר שלה בגרמנית שבחדר הקודם יש משהו שהוא חייב לראות. היא דיברה אל עיניים עצומות, אל בן-אדם שמבקש להיות לבד, בביתו, בוודאי במיטה. הוא ענה לה בישיבה, שהוא ממתין בחדר הזה. לאחר מספר דקות היא חוזרת לחדר, רצה מפינה לפינה, מנסה לאחוז בכל מה שעיניה יכולות להכיל. היא מתקרבת אל הגבר, ידה מחזיקה במכשיר האודיו, והיא מצביעה על האריג הענק שמאחוריו, צמוד לגבו. זו יצירה מאוד מיוחדת, ganz besonders, היא מציינת באוזנו והוא מסתובב בישיבה לאחור אף לא מעיף מבט ושואל אם ממשיכים הלאה. היא עונה שכן, הוא קם באיטיות אך ברווחה. רגע לפני שהם עוברים לחדר הבא, האשה בזריזותה רצה לפינה הנגדית על מנת שלחטוף עוד מבט. הגבר ביאוש כבר יצא אל החדר הבא. יצירת הענק שמאחוריה ישבנו תיארה את הארוחה האחרונה של ישו. ישו כמובן יושב במרכז ונראה כמו חי בעולמו שלו ואינו קשור לסעודה. משמאלו יושב אדם הנראה מטורף. מימינו אשה הנראית כאילו היא מוטרדת מינית על ידי גבר שיד אחת הוא שולח אליה, ובידו השניה הוא מעביר פתק לגבר אחר בשולחן, המרים בדחיה את ידיו. שולחן הסעודה אינו מלא כל טוב (ייתכן והתמונה תופסת רגע של לאחר הסעודה). הסועדים יושבים במבנה פתוח בעל קשתות רומאיות ומאחור ניתן להבחין בנוף שאינו בהכרח ארץ-ישראלי טיפוסי, אך גם בגמל. בתחתית התמונה אפשר לראות את רגליהם של היושבים, הנועלים סנדלים תנ"כיות. רגליהם חשופות. היצירה אינה מתארת בכבוד רב את המסובים לשולחן. בחדר אחר, ריק מאנשים, לאחר 3 שעות במוזיאון, איבדתי את שפיותי. החדר היה מסדרון ארוך שאורכו בהערכה גסה היה 300 מטר. משני צידיו הוצבו פסלי אדם בגודל טבעי. חלקם עומדים, רובם רק פסלי ראש המונחים על שלוש קומות של מדפים. חבר אמר לי שקוראים לזה תסמונת Stendhal. תחילה התביישתי, אך לבסוף התקרבתי אל הראשים הגדולים. אל אילו הריאליסטיים יותר. אז נגעתי בשניים מן הגברים. ליטפתי להם את זקנם, העברתי את ידי בעדינות על המצח, וכלפי מטה אל תנוך האוזן, אחזתי להם בסנטר, העברתי את ידי על קרחתם. רציתי לנשק את אחד מהם, אך נמנעתי. ייתכן וזה לא יאה להתנשק במקום קדוש, אף לא עם גבר עשוי מאבן. רגע לפני הסוף ישבתי בחדר אחר. את הכניסה ליוו שלטים שמדווחים שזהו חדר קדוש ביותר ובו יש לשמור על שקט ושמפאת כבודו נאסר להשתמש במצלמות או להיות בלבוש שאינו צנוע. דווקא בחדר זה התקבצו מספר רב של אנשים רגועים ומשועשעים. אף אחד מהם לא שמר על השקט. לידי ישב זוג צעיר איטלקי או ספרדי. הבחורה, ארוכת שיער, בהתה אל התיקרה המעוטרת. הגבר מזוקן, החזיק במדריך-יד וקרא עבורה משפטים נבחרים על מספר מן היצירות שכיסו את הקירות והתקרות של האולם. בכניסה אל חנות המוזיאון בתום המסלול היתה לי תחושה חזקה שזה הזמן והמקום לגנוב משהו. אך אני פחדן מידי לזה.
*
פנטזיה ראויה לפעילות מחתרתית בוותיקן: הצבת אבן זיכרון מנחושת (Stolpersteine) ברצפת המדרכה ממול למדרגות הכניסה למוזיאוני הוותיקן, מטרים ספורים מן אותה כתובת ענק עם צלב-הקרס.
