בטיילת החדשה

התייר הגרמני הממוצע שמגיע לישראל, הולך לחוף הים. הוא מתיישב על מדרגות הטיילת החדשה ורואה גברים ונשים חטובים, חיים, משחקים בכדור רשת חופים. "שלום, יונַתָּן!" בחור אחד קורא לאחר. ואז הוא חושב לעצמו: היהודים האלה יודעים לחיות. הוא מתמלא בהערכה רבה כלפי הישראלים, וגם, בתחושה שכוח עליון בכל זאת מפעיל את העולם בכיוון המוסרי והנכון. הנה, אותם יהודים שאבותינו ניסו לחסל הקימו לעצמם מדינה, החיו את שפתם, פיתחו בה תרבות, תעשייה וחברה, שרירים ועור שחום; וחשפו תלתלי חזה לאור השמש. והנה, הם עדיין נלחמים, עד היום, למען הקיום של כל זה. ״שכל זה,״ הוא מבקש מאלוהים, שלא יגמר לעולם. ובתוכו, הוא מרגיש בעודו מביט בצעירים השזופים המשחקים בכדור רשת חופים, בתוכו משהו מת. הוא עוד נושא בתוכו את האשכנזי המת.  

המהפכה והם

ישראלים יקרים, מהפכה של אהבה? עאלק... תלמדו קודם כל לנהוג, יא חארות

(ואולי צדק כל מי שאמר שזו מחאה של אגואיזם)
רחוב יוחנן הסנדלר, תל-אביב, 24/09/2011

מארגני / מובילי המחאה הם ברובם דמויות של אנטי-גיבורים, ולכן המקרה הטראגי ביותר הוא זה של איציק שמולי, המתגאה בעמידה בראש ארגון לא ברור כמו התאחדות הסטודנטים, ושחושב מוקדם מידי על תפקיד במערכת הפוליטית הנוכחית.

איציק שמולי הוא בוודאי גם הפחות בקיא בחוקי משחק שדה התקשורת. בעוד שאר המופיעים נושאים בגאון ובברכה את תפקיד האנטי-גיבור, כל אחד ואופיו הוא ועם גרסתו שלו.

בתוכנית הריאליטי הזו אנו רוצים לראות את כולם מנצחים במשחק קבוצתי. כך שגם לדמותו של איציק שמולי יש תפקיד. מי

?מאנשי מובילי המחאה הוא החביב עליך ביותר

העיר הנדושה הזו זה - שישים שנה ולמעלה עברו מאז המלחמה, ועוד 40 לאיחודה.

שוב ושוב מופיעים ברחבי העיר חבוטת הטראומה מקרי ניסיון להמצאתה מחדש. נתונה בצל העבר, צילי ענני-גשם של תור הזהב וימי ויימאר הטובים משנות ה-20, והטובים פחות.

אנשים. ומקומות.

שטף המהגרים הטורקים, האיטלקים, הספרדים, הרוסים, ולהבדיל תיירי הקיץ של צרפת, מערבבים בה. אותם ניסיונות. כל אחד שונה האחד מן השני בצורתו, אך זהה בתכונת החיפוש. מתקיימים בו-זמנית.

וחנויותיה מתקיימות בו-זמנית גם כן. אילו שניסיונותיהן אכן לפעמים עגמומים, הנם זהים בריקנותם, כדמותם של בתי-הקפה האילו שמעטרים זמן רב את אבן-גבירול במרכזו.