מי את מרי הבתולה

From songs of my love land - lea goldberg (תרגום 'משירי ארץ אהבתי' מאת לאה גולדברג לאנגלית)

This is a literal translation of the Hebrew poem ''From songs of my love land" ('משירי ארץ אהבתי') from Lea Goldberg which now days is among one of the most known poems by her to the people in Israel. This following text is not a translated poem, since I am not an hebrew-english translator and also no poet. Therefor I didn't write here a poem, only a literal translation of the words themselves. 

If someone wants to hear the original poem as it is in Hebrew, it's available on the net. Videos of the hebrew versions by Chava Alberstein (חווה אלברשטיין) and Ruth Dolores Weiss (רות דולורס וייס) are easy to be found. There is also an audio record of Lea Goldberg (לאה גולדברג) herself speaking the poem. 

I'm no professional and every notification on mistakes will be appreciated.  


* The Hebrew word mechora [mexora] means in Hebrew 'homeland', or better - Heimat. Still it is very hard to transform the full meaning of this word to English, especially when it comes with a first person possessive pronoun. The same root is used in Hebrew also for 'sold' (ausverkauft), and 'Addicted' (süchtig).  


* In the past most of the interpreters in Israel explained this song as if it was a love song to the country of Israel. In the last years there was a shift and now most of the interpreters believe this song is a love song to Lithuania, where Lea Goldberg was born. I myself like to see this song as if it was written about Goldberg herself, about her own life, on her own love life, or maybe her spiritual life (as a woman writer). I believe it doesn't talk about any phyisical territory. Therefor I also find Ruth Dolores Weiss's cover most appropriate. 

משירי ארץ אהבתי

My homeland, a poor flower land -
The queen has no house, the king got no crown

And the spring comes only for seven days a year

And the rest of it - darkness, clouds and rain

But for seven days the roses are blumming

And for seven days the dew shines

And for seven days the windows stay open

And all your baggers are standing out by the street

And endure their pale faces towards the carrying light

And all your baggers are merry

My homeland, a poor flower land -

The queen has no house, the king got no crown

Only seven days there are holidays, in the all year long

And the rest of it - labor and starvation

But seven days the candles are blessed

And for seven days tables ready for fest

And for seven days the hearts are wide open

And all your baggers stands in pray

And your sons and daughters being bridge and bridegroom

And all your baggers are being brothers

My miserable, my poor and bitter
The queen has no house, the king got no crown -

Only one in the all world spoked praise on you  

And the rest - on your disgrace and shame

And therefor I will go to any street and corner,

To every market and yard and alleyway and garden,

And from your demolished walls, every little stone -

I will pick up and save as a souvenir.

And from city to city, from country to country
I will wander around with a song, and a music-box
To mourn your glowing poverty.

And therefor I will go to any street and corner,

To every market and yard and alleyway and garden,

And from your demolished walls, every little stone -

I will pick up and save as a souvenir.

And from city to city, from country to country
I will wander around with a song, and a music-box
To mourn your glowing poverty.

הדבר היחיד המנחם בארץ הזאת הוא השמש, וגם אז מדובר בשמש שקרנית. כלומר, כזו המהתלת בנו למשך החורף, גורמת לנו להאמין שזהו אופייה וחושפת את פניה האמיתיות בקיץ, מכה במלוא עוצמתה, לצד ההכרזות הצפויות על עליית מדרגה, פריחתה המוגברת של כתלית יהודה, ושניותה של קלילות הדעת המשתלטת על המוח לנגד התפשטותו של העם מבגדיו, ולא מותירה ברירה אלא לעשות את הטעות החוזרת חלילה, ולהרים את הטלפון ובאצבע לא זהירה לשלוח סמס.

התשובה לשאלה של הישראלים, האם הגרמנים סובלים מרגשות אשם, היא - לא. ללא ספק התשובה נכונה לגבי אותם גרמנים של היום (וכראייה לכך, הכינוי הנפוץ ביותר בקרב הגרמנים לנאצים הוא כינוי הגוף "הם"). הגרמניות אינה מאפשרת שתיפעם בהם האשמה (אולי ייתכן ומתקיימת בהם המבוכה). לא פעם נאמר כבר על העם הגרמני שהוא עם של רובוטים, בני תרבות שיישור הקו עם הנהלים היא לה ערך מוסרי עליון. והם, הגרמנים של פעם, הם בסך הכל פעלו בהתאם לנהלים. כך גם עכשיו, בימינו, הגרמנים של היום (שאינם חשים הזדהות או מחוייבות לגרמנים של 33'-45', אלא רואים בהם כ'אחר' - כמעט 'כובש' - שהפיל עליהם צרות, כלומר חרפה, יגון ושפטים) הם פועלים בהתאם לנהלים. אולם בדורנו הנהלים המרחפים כשכינה מעל האימפריה הגרמנית הם בשירותה של הנאורות, וכיצד ניתן לחוש בושה בהיותך נאור?

שיקום שכזה. 

אין זה רק שתמצית האכזריות של החיים מתגלת בבועת פרופיל שאינו מחמיא, אלא שהופעתו של גבר בוגר ונאה בשנים, שהטוסטרון ניכר בפדחתו הקירחת, ובזיפים המכסים כעיטור שריון לסת חדת זווית, הינה תוספת הגונה לערעור הביטחון.

ויתכן שהאנטגונים כלפי יצירת קווי זיהוי וקרבה עם הסביבה, אינם אלא טרוניה של תסכול מפאת אותו אובייקט של תשוקה לא ממומשת.

ולמה דווקא התגלות הפרופיל מבטאת אכזריות? מאחר ובועת הפרופיל אינה נגלית אלינו באופן יומיומי ואינה נגישה לנו כמו למשל חזית הפנים, הנחשפות לעינינו כל פעם שאנו מביטים במראה. ומן הצד שני, גם לא מדובר בנקודה מרוחקת הנמצאת במרכז העורף - אותה לא נוכל לראות אף פעם אלא בעזרת שתי מראות נעות. הדימוי של בועת הפרופיל כן ידוע ומוכר לנו, אך נשכח במהרה מאחר ואינו נגיש באופן יומיומי, עד שלפתע צצה לה מראה צדדית לא צפויה ומגלה לנו בהבזק את פנינו האמיתיות הגלויות תמידית לסובבים אותנו.

הדבר העומד בגנותה של החזרה אל מקום, הוא הסטטיות של מקום זה.

מה יפה במקרה גלעד שליט?

טרם חזרתו של גלעד, בועת דמותו באייקון הכחול המפורסם בסגנון הסטנסיל עובדה כסמל שיזכיר לציבור שאין הוא רוצה לשכוח. למעשה, הדמות, הסטנסיל, היתה נוכחת מאוד במרחב הציבורי. במובן מסויים נוכחותו של הסטנסיל היתה גם נוכחותה של השכחה. דמות הסטנסיל הופיעה על שלטי-חוצות תלויים מתנופפים ברוח, על דגלים וגם חולצות, היתה ייצוגה של אדם אחד, שנשכח, או שעלול להשכח, או שנמצא הרחק, או שכל שנשאר ממנו זו תמונה, ואז הנגטיב שלה, כסטנסיל. מוקף לבן, צבוע בכחול. צבעיה של דמות הסטנסיל היו כצבעיו של הלאום, כחול ולבן. היכן הוא נשכח? שם. במקום שכולנו שוכחים ממנו.

"גלעד חוזר הביתה". שתי תמונות הסטילס העיקריות שהופצו בזמן היותו של החייל בשבי הציגו ילד חיוור. בתמונה אחת נראה ילד חיוור מוצב בסביבה ישראלית-צבאית. התמונה השניה היתה קלוז-אפ עם רקע שאינו ברור, אלא רק בהתעמקות עד כדי ניתוח התמונה, ניתן להבחין שהרי מדובר במובאת סלון, בימי האזרחות. סלון במושב בארץ, התיישבות ישראלית. התמונה הזו של גלעד הנער בסביבה המשפחתית טרם גיוסו לצה"ל זו התמונה שעובדה לסטנסיל.

סרטוני הוידיאו שצולמו בשלבי השחרור של גלעד שליט, הופצו כבר בתודעה הבינלאומית ולא רק הישראלית. בהם התגלתה דמות רזה, גלוחת ראש, הלומת שחרור, זהה בוירטואוזיות ששייכת רק למציאות - שהרי ביצירות היא תתפס כקלישאה - לדמות היהודי מתמונות עבר שאירופה הכירה טוב מאוד. כוונתי ליהודי הלום השחרור, שחי באירופה לפני ימי המדינה, שנעקר מביתו והיה לניצול שואה גלוח-ראש, פליט מחנות כחוש. זה שהיה ואינו עוד אלא רק סמל מתמונות אייקוניות בשחור-לבן.

לאחר שגלעד הוצא ממקום שביו, ואף עוד טרם שוחרר, הוא כבר הופיע מול כל העולם בשידורים חיים. הסיקור הנרחב והמתפתח מדקה לדקה של השבוי הצעיר, עייף וחלש, לאורכם של תהליכי השחרור מעזה דרך מצרים אל ישראל כלל גם ראיון אונס. החייל השבוי נעדר חמש שנים מישראל ושב חזרה אל חיק ישראלים שלא הכיר, בני הקהילה היהודית שהרחיקה לכת, הן מן היהדות והן מן הזהות היהודית, יותר מאשר כל קהילות יהודי העולם. סיפור ידוע בהיסטוריוגרפיה הישראלית הוא שעבור החלוצים עמד אידיאל של בידול מן הזהות היהודית. יהודי לא ישראלי או שטרם שנעשה ישראלי נקרא בפי החברה הישראלית בשנותיה הראשונות 'יהודי גלותי' (זאת מבלי להכנס לזהות היהודית העכשווית של הקהילה היהודית בארה"ב, או בגרמניה ובאירופה; או להבדיל, אל הזהות היהודית שהתקיימה טרם קום המדינה בקהילות אפריקה ואסיה). שתי התמונות של גלעד, שעד לשחרורו הן ורק הן הופצו בתודעה הציבורית, היו מזכות אותו ללא קושי בטייפקאסט של "היהודי הגלותי" כפי שנהגה אצל צברים ילידי שנות ה-50, ה-40 וה-30 על שום חוסר ההשתלבות של גלעד הצעיר והחיוור במרחב של הפריים.  

ומה יפה במקרה גלעד שליט? שהוא חי. הוא קיים. גלעד שליט באמת חזר הבייתה. אמנם רק כעבור חמש שנים קיבל השלטון את הקריאה לעסקת שחרור אסירים, שהושמעה עד אז בצלילותה בעיקר בקרב השמאל השולי. "כן לעסקת חילופי שבויים וכן עכשיו" זו היתה קריאה של שלטים של חד"ש, באדום וירוק, שהרי לשמאל הזה לא כואב שחרורם של האסירים הפלשתינאיים. גם לאותם אסירים יש פנים לפי השמאל הזה, בעוד לפי התקשורת הישראלית אין הם זכאים לסיפור מאחר ואין לספר את סיפורם האישי של מחבלים בשל היותם מפגעים. בתקשורת הישראלית האסירים הפלשתינאיים המשוחררים מקבלים סיפור מאוחד שהנו למעשה לא יותר מתמונה סתומה של אסיר משוחרר אחד או שניים, בהגיעו לאנשיו, מוקף בהמון משולהב. לעיתים נראה גם אשה ערביה מבוגרת למראה הצווחת מול המצלמה ושולחת קללות לעם היושב בישראל וברקע יריות לאוויר. תמונות אילו בהכרח ייצרו דחיה בקרב הציבור הישראלי.

ככלל התקשורת הישראלית נוטה להעלים סיפורים. ברירת המחדל לסיפור שכבר מקבל זמן מסך בתקשורת הישראלית היא שבסופו של דבר הוא יתפוגג בעבור אייטמים אחרים, עד לכדי שיכחה. המהדורות היומיות בנויות אינארנטית על חלופת אייטמים ועיסוק ממושך ומיידי באייטם אחד מתיש את המערכות. לעומתן המערכת העיתונאית הקלאסית המודפסת מקורה הוא בפריסה רחבה, כוללת, קוהרנטית, מתמשכת. בבסיס תפיסתן של מערכות המהדורות המרכזיות של הערוצים 10 ו-2, קובעי סדר-היום העיקריים, נמצא הפורמט שבסגנון "חדשות-היום" הווה אומר "חדשות אירועי-היום". עם זאת בטלוויזיה הישראלית לאירועי היום לרוב אין קשר לאירועי האתמול.

דווקא ימים אילו מן העשור האחרון כן מאופיינים בסיקור רוחב, ייתכן שבזכות התפתחותה של התקשורת החדשותית העולמית שהשפעתה התרחבה וגדלה מאז הבוסט של ה-11/9. כך שאכן רוב האייטמים הרוחביים הם בעיקר אייטמים של חדשות-חוץ (אך רק בנושאים שעלולים להשפיע על ישראל). בתקשורת הישראלית עבור נושאים של חדשות היום, ובזאת אני מכוון לכתבות החדשותיות על תחבורה, פוליטיקה, סביבה, מדע, פלילי, בידור, לא נהוג להקדיש אייטמים רוחביים. ישנן תקופות בהן מערכות התוכן של המהדורות המרכזיות נאלצות לעסוק בנושאים פנימיים מתמשכים בין אותן כתבות יומיומיות ("גלעד שליט בשבי", "המחאה הציבורית קיץ 2011"). אולם, אותן מערכות חדשות לא מצליחות להפגין יכולת מרובה בכך. ההתמודדות שלהן עם אייטמים רוחביים מזכירה את האופן בו מתנהלות מהדורות הברייקינג-ניוז, ששידוריהן הם בדרך-כלל מעייפים, מייגעים, נמתחים, מלאי בלל, ממועטים בתוכן ממשי. יוצא מכך שדינו של האייטם המתמשך הנו מראש לחיים קצרים. תפיסה זו מקורה אינה במערכת התוכן בלבד, אלא מושתתת כבר במשרדי ההפקה. מאיזושהי סיבה גופי השידור הישראלים מתעייפים מהר מסיקור ממושך של נושא אחד. באיזשהו שלב בסיקור הם מוותרים מהעלאת שאלות וניתוח, וברגע שמתאפשר להם הם מכניסים את האייטם למשבצת של איזכור בלבד, חסר חקירה ושאלה, עד שהאייטם מאבד לחלוטין את תוכנו ונעלם מפני השטח. 

ושוב, מה יפה במקרה גלעד שליט? שהוא חי. הוא קיים. גלעד שליט באמת חזר הבייתה. התמונות שהופיעו בסמוך לחזרתו של גלעד שליט הבייתה היו: גלעד רכב על אופניים; גלעד שולח מסר וידיאו לפעילים שעד שחרורו הכירו רק את דמות הסטנסיל שלו; שלטים נטושים ברחבי המדינה של "גלעד שליט חזר הביתה"; גלעד מגיע למשחק כדורסל.

נוכחותה של השכחה חיה בישראל, קיימת, העלתה משקל, הכניסה צבע לפניו של אחיו ומאחר והוא חי, הדימוי של גלעד שליט בחברה הישראלית עוד מבשר לנו שינויים מסקרנים. עמם גם שינויים ביחסה של החברה אל אותו דימוי אותו חיבקה.

נכתב באחת התקופות החשוכות ביותר שאני חוויתי בישראל

11/01/2009

ומעכשיו לא אשנה את מה שלא ניתן לשינוי. לא אכנס לפייסבוק שרק מעלה את חמתי על נבערותם של הבריות ואכזריות מהוויהם. הלחימה לא תסתיים אם אתעצבן ובוודאי לא אם אומר את דעותיי. לא אשכנע את אלו שלא רוצים להיות איתי להיות איתי אך גם לא אעלב וארתע מלעשות את שארצה. תמיד ישנה עוד אפשרות ואפשרויות בלתי מוגבלות יתקיימו ביצירה שלך. אז אוכל לבטא את רצונותיי ומחשבותיי. טבע האדם מתרכז לצרכיו הפיזיים לכן אין העולם אלא שעשוע אחד גדול ובני החברה על פניהם השונות הם תופעות שאינן ראויות אלא לרישום, ניתוח ומטרה ל

אכן היה דבר אחד שאיחד את קולות המהפכה, כולם זיהו שביבי הוא הסמן הקיצוני של אותו משטר של מדינה שלא עושה כלום, ורק משחיתה את זמנה, והעומד בראשה עומד לו בראש החנית, ממלמל מילים למצלמה, לוחש לחבריו בעלי הממון. והוא כמותם. בעלי השררה. הוא מוכן אפילו לסגור את הגבולות הרמטית, ולהתמקד תמידית בפעולות סיכול. הנה, גם ישובי הגבול הדרומי בסביבות אילת, ממנו הסתננו קבוצות פליטים מאריתראה, יקבלו חומה. תוך התעלמות מהנושא. הוא ישלח אותם כבר לארגונים התנדבותיים. כך גם פעל לגבי המהפכה. התעלמות וסיכול. בנג'מין נתניהו לעולם לא יבגוד בעמו. הוא חייב להמשיך בשיטה שהביאה אותו לראשות הממשלה. אלא שהכור רותח. גועש. קולות חכמים יותר גוברים. כאילו שמדברים על שינויים שימוטטו לחלוטין את חבריו, את המשטר כולו.  ואם זה המשטר, ולא רק מיסטר בנג'מין, מתי כל זה התחיל? אולי באמת ב-91', אולי ב-98'. בכל אופן, גם אם כך היה לעולם, אילו היו ציוני דרך בהתאמה להתעשרותה של ישראל ומעבר להפרטה, ובכל אחד מהם התבלט העושר של בעלי השררה מול חייהם הקשים של מרבית העם, שהלך וגדל וגדל וגדל, וכך גם ממונם של הראשונים באופן מפתיע, מאחר ותחושת הנטל מתפשטת בקרב הציבור כולו. ואין מדובר פה באיזו קריאת זעקה מטעם מעמד הבינוני הנמוך, מאחר ושיטת ההתעלמות והסיכול של ראש הממשלה אינה גובלת רק בהתבצרות במהלכים כלכליים ליברליים על-מנת להמנע מטלטול המערכת אלא מאיימת בכרסום עד אבק מאופטימיות הקיום העברי בארץ-ישראל.  

גלעד שליט חוזר הבייתה

"האם ייתכן שעכשיו, לאחר חמש שנים, בהם עשינו לייקים וכו', לא יישדרו לנו את תוכנית הגמר? והרי כבר הורגלנו לראות את כוכבי תוכניות העבר מופיעים גם מחוץ למסגרת ולאחר תוכנית הגמר. גם את אילו שסיימו את הגמר במקום השני. אז מי הוא הכוכב שלנו שהחזרנו הבייתה? מישהו יודע, האם הוא עדיין בתול? "

"הא, אילו רגשות אשם"