הניסיון למצוא משמעות בכל דבר, הביא אותי לאבדון. חדל רומנטיקה. אין משמעות לדברים. מעתה, רק נארטיבים.

בין הקולניות, המבטא המזוייף, המונולוגים הארוכים, העמדות הנדושות, הנושאים השחוקים החוזרים ונשנים, והמלל המבולבל, מסקנותיה והאופן בו היא סוגרת כל נושא ומחליקה אל הנושא הבא, במרבית המקרים היא מצליחה ליצור הזדהות עם המאזין, הסובייקט אליו היא מכוונת. ופעמים רבות היא מכוונת לסביבתה יותר מאשר לבן-שיחתה, עסוקה במציאת חן. בכריכת נקודות קישור בין הנושאים השונים. גדולתה היא בנקודות הקישור.  על אף המשחק המתמיד היא מצליחה לשמור על דמות קוהרנטית. מרדנית. היא מוכיחה שבזכות הצפה של מילים ונושאים ונקודות חיבור זה לא בלתי אפשרי לעמוד בהצלחה במשימתה היחידה, משימת יחצ"נות לדמות-במה בקרבם של מספר מאזינים זרים ושונים כל כך. את כל כוחותיה היא מגייסת לכך בחיי היומיום. אך בביתה ועל הבמה היא נשארת נאמנה לאמנותה.

גברת מגונדרת בגינונה המטופש, סביבתה אינה יאה לה. את הבחור הצעיר והנאה שהתיישב לצדה והחל לסמן הערות אודות ספר הפתוח לברכיו, קיבלה בפנים חמוצות. הוא אינו מקבל מנה שונה בעיקרה מזו שנתנה לשאר הסובבים. המהלך היה ברור. גרימה לשינוי תודעה ותחושה (ובמיוחד בקרבו של גרמני) הינו מרומם ביותר. הוצאתי את 'החיים על נייר זכוכית' מתיקי, וביטלתי כל מבט כלפיה, עיניי טבעו במילותיו של יורם קניוק. כריכת הספר - תמונתו של הצבר הצעיר יפה-הבלורית ונראית זרה לרקע הניו-יורקי, והאותיות העבריות - ייתכן והופנתה אליה וייתכן שלא.

לא מיהרתי להציץ, והבעת פניה השתנתה. נעור בה הרהור.

העיר הנדושה הזו זה - שישים שנה ולמעלה עברו מאז המלחמה, ועוד 40 לאיחודה.

שוב ושוב מופיעים ברחבי העיר חבוטת הטראומה מקרי ניסיון להמצאתה מחדש. נתונה בצל העבר, צילי ענני-גשם של תור הזהב וימי ויימאר הטובים משנות ה-20, והטובים פחות.

אנשים. ומקומות.

שטף המהגרים הטורקים, האיטלקים, הספרדים, הרוסים, ולהבדיל תיירי הקיץ של צרפת, מערבבים בה. אותם ניסיונות. כל אחד שונה האחד מן השני בצורתו, אך זהה בתכונת החיפוש. מתקיימים בו-זמנית.

וחנויותיה מתקיימות בו-זמנית גם כן. אילו שניסיונותיהן אכן לפעמים עגמומים, הנם זהים בריקנותם, כדמותם של בתי-הקפה האילו שמעטרים זמן רב את אבן-גבירול במרכזו.